Beerburim

כל הזכויות שמורות © בירבורים | Beerburim

רוצים להתעדכן בתכנים חדשים למייל שלכם?
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

הלידה

שמתי לב למשהו מוזר. בכל תשעת החודשים בהם הייתי בהריון, בכל הכתבות שקראתי, בכל הקבוצות שבהן ביקרתי, לא ממש נתקלתי בסיפורי לידה. כל כך הרבה נאמר ונכתב על איך נכנסים להריון, על ההיריון עצמו, על העובר ועל גוף האישה. כל כך הרבה נכתב על הלידה עצמה מהבחינה הטכנית, על הרגע שאחרי, על ההתמודדות עם התינוק, ההשפעות על הזוגיות, העייפות, המשקל והקושי. אבל סיפורי לידה אמיתיים, מציאותיים שלא עטופים בנצנצים וחדי קרן ורודים – אין. בעדויות וסיפורים על איך לידה מרגישה, איך נראה חדר לידה, מה בדיוק חווים שם, כמעט ולא נתקלתי. פתאום קלטתי שגם בשיחות עם חברות שילדו בעבר ועם הנשים הסובבות אותי לא התקיים באמת דיבור על איך היה שם. הדיון תמיד עבר מסיפורי ההיריון לסיפורי ההתמודדות עם התינוק.

 

אז החלטתי לחלוק ולספר. ה-כל. במטרה לעזור לאלה שנמצאות רגע לפני וחוששות מהלא ידוע. רק חשוב לדעת, במסגרת המזל המיוחד של דבורי הקטנה, עברתי לידה לא פשוטה ולכן כל בעלות הלב החלש מתבקשות לדלג על פוסט זה בקלילות. המטרה היא לא להפחיד, אלא להראות שגם הקושי הכי גדול מוביל לפלא הכי מדהים שיש, שהכל אפשרי ושהרוח והנפש מנצחות את כאבי הגוף. אגב, אני ממש לא מיוחדת. רבות עברו את אותו הקושי כמוני ורבות עברו דברים קשים עוד יותר. אני חושבת שכל אישה החווה הריון ולידה היא אמזונה מסוג מיוחד ושבאופן כללי נשים הן עם מדהים המסוגל להתמודד עם כל כאב וכל אתגר.

 

"אחרי כמעט 30 שעות של צירים, עדיין מחייכת. בערך."

 

שבוע 39 ויום. יום חמישי

 

8:00: התחילו לי צירים מהבוקר, אבל לא סדירים ולא כואבים במיוחד. החלטתי להתעלם מהם ומשכתי את כל היום ככה. 

22:00: מאחר והצירים התחילו להתחזק המלצתי לירח חיי שכדאי לו להיכנס לישון קצת כי נראה לי שהלילה שלנו עומד להיות מלא אקשן. העברתי את כל הלילה ערה, מתזמנת צירים עם אפליקציה מיוחדת וסובלת מכאבים.

 

שבוע 39 ויומיים. יום שישי

 

5:00: דמדומי הבוקר כמו שאומרים. יצאנו לבית החולים. גילינו שהגעתי עם פתיחה של 2 ס"מ אבל האבחנה המתסכלת היתה שהצירים לא מספיק צפופים ולכן שמענו את צמד המילים המתועבות ביקום "תחזרו הביתה". טירונית לידה שכמותי, הייתי המומה מכך ששולחים אותי חזרה ככה עם פתיחה כלשהי ועם כאלה כאבים. 

 

8:00: חוזרים הביתה כשאני מקופלת מכאבים מטורפים. אני מצליחה למשוך את הזמן בבית עד הצהריים, תוך כדי מריטת שיערות וטיפוס על הקירות מחמת הכאב, כשהצירים הכואבים רק הולכים ומתחזקים עוד יותר.

 

13:00: אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול יותר את התופת הזאת ואנחנו חוזרים לבית החולים. שוב בודקים אותי ואנו שוב שומעים שיש עדיין את אותה פתיחה נמוכה ארורה. מסבירים לי שיש לי שתי אופציות. האחת, לחזור הביתה ולחכות, מה שלי ברור שלא יקרה גם אם אצטרך לקשור את עצמי בשלשלאות ברזל למיילדת רנדומלית שתעבור בדיוק במסדרון. האופציה השנייה - לעשות הליכה ולרדת ולעלות במדרגות המחלקה במשך שעה ולחזור לבדיקה נוספת. לקחתי.

 

14:00: כעבור שעה, הוד רוממותה הפתיחה מואילה בטובה לעלות ל-3 אבל מסבירים לנו שזה עדיין לא מספיק כדי להיכנס לחדר לידה. רק כשאני מאיימת בהתאבדות ספונטנית הם עושים חשיבה מחדש וסוף סוף מכניסים אותי לחדר לידה.

 

15:00: מקבלים חדר. מסתבר שחדר לידה זה סתם חדר עם מיטה, טלוויזיה, כורסה וכיור. מצב הרוח שלי מעולה מאחר ואני מרגישה ששרדתי את הקשה מכל, להלן הצירים, וסוף סוף הגעתי לנחלה ומימשתי את חלום הכניסה לחדר לידה. בהמשך אגלה כמובן שאני חיה בסרט ושהקשה מכל עוד לפני, ביי פאר.

 

"תגלית: קרטיבים זה החיים"

 

את סשן צילומי המזכרת שאנו עושים קוטע המרדים המגיע לתת לי אפידורל תודה לאל. הוא מזריק לי אלחוש לא כואב בגב, מחבר צינור מנקודה בגב התחתון לכל אורכו עד הכתף ומשם מחבר את הצינור למכשיר-מזרק אפידורל גדול הניצב ליד המיטה. אחרי כמה דקות האפידורל מתחיל להשפיע ואני מפסיקה להרגיש את הצירים המזעזעים, הקלה מבורכת שלא ניתן לתאר אותה במילים. מצד שני, אני מאוד לא אוהבת ואף סובלת מהתחושה המוזרה של הנימול שהאפידורל עושה לי ומהתחושה המוזרה כשהרגליים ללא תחושה, מוטלות כמו שק תפוחי אדמה. נותנים לי פיטוצין לזירוז והוא מגביר את תדירות הצירים אבל עדיין אין מספיק פתיחה. אני גוועת ברעב אבל אסור ליולדת לאכול (מחשש לניתוח) ואני וירח חיי טוחנים קרטיבים כי זה הדבר היחיד שמותר לאכול. קרטיב לימון זה החיים ומעכשיו יזכיר לי לעד חדר לידה.

 

21:00: עברו שעות והשבת נכנסה כבר מזמן. אנחנו עדיין ממתינים שמשהו יקרה, לא חשבנו שזה ייקח כל כך הרבה זמן.

 

שבוע 39 ו-3 ימים. יום שבת

 

00:00: המיילדת כל הזמן בודקת אם יש התקדמות. יש פתיחה של 5 אבל העסק לא מתקדם מספיק.

הפיטוצין מזרז את הפתיחה אבל במקביל גורם להאטה בדופק של העובר כל הזמן. מתחילים להיכנס רופאים שלא מרוצים מהמצב והם מסבירים לי שאולי יכניסו אותי לניתוח אבל היא נלחמת כדי שתהיה לידה רגילה. הם לא מפסיקים לבדוק את מדדי העובר, מגלים שיש אצלו שיפור ומחליטים להמשיך.

 

2:00: עברו שעות, אמצע הלילה והתחושה הכללית הזויה. כואב לי לשכב כמו מומיה, המיילדת כל כמה דקות הופכת אותי מצד לצד כמו סטייק כדי להקל על האטות הדופק של העובר והרופאים מציקים כל הזמן ברקע.

כעבור שעה, הרגע הגדול מגיע וסוף סוף יש פתיחה מלאה. המיילדת מסבירה לי שעכשיו היא צריכה אותי ואת התפקוד שלי. היא נואמת לי על כמה שהכל תלוי בי ובלחיצות שאעשה. לא מלחיצה בכלל. היא מחזיקה לי רגל אחת, אמא שלי מחזיקה את הרגל שניה וירח חיי מחזיק לי את הראש וקדימה ללחוץ. זה קשה בטירוף כי אני לא מרגישה כלום מהמותניים ומטה וצריכה ללחוץ מהחלק התחתון ולא מהגרון. העובר מתחיל להתקדם בתעלת הלידה אבל האטות הדופק שלו מתגברות וצריך לעצור כדי שהוא יתאזן. הכל מרגיש אינטנסיבי ומלא סטרס. למרות שבימים כתיקונם אני לא מאמינה בשטויות של דמיון מודרך מצאתי את עצמי, בין לחיצה ללחיצה, עושה נשימות ונשיפות כדי לשמור על רוגע ודמיינתי איך כל נשיפה מזיזה את העובר עוד קצת בתעלת הלידה.

 

4:00: האווירה בחדר דרמטית ולחוצה, ההתקדמות איטית מידי, האטות הדופק של העובר מלחיצות את כולם ו-3 רופאים שלמים עומדים בחדר הלידה שלי ודנים להם במצב. הם מחליטים להעביר אותי באופן בהול לחדר ניתוח ולנסות שם לידת וואקום ומסבירים לי שאם זה לא יצליח יהיה ניתוח קיסרי. אני חותמת על הסכמה לניתוח, נפרדת בדמעות מאמא שלי וירח חיי ומפונה לחדר הניתוח.  אני מרגישה לבד, מפוחדת מאוד ובעיקר מבואסת שאחרי כל שעות הצירים והמאמצים הכבירים יש סיכוי לניתוח. 

 

הגענו. מכינים אותי לניתוח כשאלף אחיות וסייעות מרחפות מסביבי. הן מסדרות את הידיים שלי כמו ישו הצלוב ומתקינות את הרגליים על ברזלים מיוחדים. שוב קוראים למרדים כדי שיהיה בהיכון והרופאים מסבירים שיש לי ניסיון אחד, יחיד ובודד ללחוץ טוב כדי לגרום להליך הוואקום לעבוד. הם מדגישים בפני שבמידה ולא אצליח ללחוץ כמו שצריך, הליך הוואקום ייכשל וינתחו אותי מיידית. אני במתח שיא, מרגישה כאילו גורל היקום תלוי בי. מעבר לזה שעם אפידורל בעייתי ללחוץ גם קשה להסביר את רמת הלחץ הנפשי אחרי 13 שעות בחדר לידה וריכוז מאמץ מטורף במטרה לעבור לידה רגילה. להיכנס פתאום לניתוח אחרי כל זה, מרגיש לי כמו פסק דין מוות ואני מחליטה לחרף נפשי ולהילחם עוד יותר.

 

"מסתבר שזוג האשכים הענק הגיע גם עם ידיים"

 

5:00: רגע לפני שהרופאים מתחילים, אני מתפללת, מבטיחה בלב לתרום לצדקה, אומרת שמע ישראל מאה פעמים ומתחננת לאלוהים שלא ייתן לי לעבור ניתוח אחרי כל הסבל הזה של לידה רגילה. הלב שלי על אלפיים וכל מה שאני מרגישה זה לחץ, לחץ, לחץ. מתחילים. אני לוחצת ומתפללת. הרופאים צועקים שזה התחיל טוב ושאמשיך. אני ממשיכה ללחוץ את נשמתי והם צועקים שהראש יוצא ושאני מצליחה וקדימה להמשיך. במקביל ללחיצות שלי, רופאה אחת מתפעלת את מכשיר הוואקום ורופא אחר פשוט עומד מעלי ונותן לי מכות בבטן בעזרת המרפקים שלו עם תנופה, על מנת לעזור לעובר להתקדם החוצה. אין לי כבר כוח בגוף אבל אני ממשיכה כאילו חיי תלויים בזה כשלפתע הרופא עוצר הכל ומבקש לקרוא לירח חיי שממתין בחוץ, כדי שיראה את רגע הלידה. הוא נכנס ואני לוחצת ולוחצת ופתאום העובר יוצא. שולפים אותו באבחה אחת למעלה ואני מספיקה לראות רק זוג אשכים ענק מטלטל מולי לרגע. מישהו מהרופאים מטיל אותו עלי ואני רואה זוג עיניים שחורות ענקיות מביטות בי במבט כועס. הלב שלי מוצף ואני מתחילה לבכות מהתרגשות ונפילת מתח כשירח חיי מנשק לי את הראש ואומר לי ללא הפסקה כמה שאני גיבורה. לוקחים את התינוק לסידורים וירח חיי הולך איתו. שוב אני נשארת לבד. כל הצוות הרפואי מגיע אלי אחד אחד כדי לומר לי שאני אמיצה, לביאה ובעלת אופי מיוחד. אני מניחה שאם לא הייתי מרגישה ששרדתי בדיוק את תופת חיי, שוכבת על מיטת ניתוח, מחוברת לאלקטרודות שונות, עם ידיים צלובות, חבלות קשות בבטן ודימום של חזיר שחוט, הייתי מתרגשת יותר מהמחמאות. תחושה שכזאת.

 

6:00: מסבירים לי שהצירוף של לידת וואקום קשה ועובר גדול (4.030 קילו, תודה רבה ששאלתם) גרם לתפרים קשים מהרגיל, בעיקר מאחר והראש יצא אבל הכתפיים נתקעו והרופאים המקסימים פשוט משכו אותו תוך כדי קריעת הגוף שלי. מסבירים לי שההחלמה עומדת להיות קשה וכואבת מאוד. כיף, כיף, כיף. הרופאה תופרת אותי בתפרים דרגה 3 (רוב היולדות דרגה 2) בדיוק כשהאפידורל מתחיל לפוג ואני מרגישה כל תפר באופן מציק. כמובן שהאפידורל שמוסיפים לי מתחיל להשפיע רק כשהיא מסיימת, זה לוקח נצח וכואב ואני רק רוצה שייקחו אותי משם כבר. אני לא מפסיקה לבכות ולרעוד מקור בצורה קיצונית ולבסוף מגלגלים אותי החוצה על מיטה ונותנים לי לחכות במסדרון במשך שעה, לבד, לסניטר שייקח אותי לחדר התאוששות. סיוט. אני שוכבת שם לבד במסדרון הקר והמחשבה היחידה שמנקרת לי בראש ללא הפסקה היא "איך משאירים אותי ככה לבד כל כך הרבה זמן, ומה אם יש לי דימום פנימי?". לבסוף, מישהו מגיע ולוקח אותי חזרה למיון יולדות, שם אני פוגשת את ירח חיי ואמא שלי.

 

8:00: חשבתם שהסתיים כל הכיף? טעות! לא ראיתי את התינוק מאז הלידה, אני שוכבת במיטה בחדר ההתאוששות והתחושה שיש לי דימום פנימי ברחם לא מרפה. ירח חיי קורא לאחות וכדי לבדוק את המצב היא לוחצת לי על כל המקומות שנותרו כואבים בבטן ממרפקי הרופא הנהדר ואיזו הפתעה, יוצא דימום. כדי לבדוק האם זה דימום פנימי מסוכן או דימום שגרתי אחרי לידה, היא חוזרת אחרי כמה דקות כדי ללחוץ שוב על אותם מקומות. אני צורחת מכאבים וירח חיי רוצה כבר למות מהסבל שלי. הדימום לא מפסיק ובפעם השלישית מגיע רופא ומוציא לי כמה קרישי דם ענקיים.  אני בוכה מכאב ובשוק מזה שצדקתי. אחרי שעתיים סוף סוף לוקחים אותי למחלקת נשים. לאור המצב מחליטים לאשפז אותי ל-3 ימים במקום יומיים.

 

"אני לא מאמינה, אני אמא."

 

סיכום מצב

 

הייתי בגיהינום וחזרתי. אני סובלת מכאבים מטורפים בבטן הגורמים לי לקשיי נשימה (כתוצאה מהמרפקים של הרופא בזמן הוואקום), יש לי כאבים בכל תנועה, אני בקושי הולכת, לוקחת משככי כאבים בלי הפסקה ו-2 סוגי אנטיביוטיקה למניעת זיהומים. בגלל הכאבים התחלתי לטפל באוצר שלי בדיליי של יום, כשלתי בניסיונות להניק מאחר וכואב לי לנשום וכל רגע של קיום מלווה בכאבים.

 

כל זה מתגמד כשאני מתבוננת בנסיך הקטן ששוכב לצידי. אני מגלה שאני מאוהבת. כרוכה. מטורפת. מכורה. משוגעת עליו ולא מצליחה לנשום מרוב אהבה. אני נפעמת. אני דואגת. אני גאה. אני המומה מהיצור הקטן והמופלא הזה.

 

אני לא מאמינה, אני אמא.

 

 

חיבבת? אהבת? ציחקקת לעצמך בלב?

שתפי חברה בפייסבוק >>


 

 יש לך שאלות? כתבי לי פה ואשמח לענות :-)

 

*כל המידע הוא מניסיוני האישי בלבד ואינו מתיימר להיות/להחליף ייעוץ רפואי בשום צורה.

הלידה במספרים:

 

43 שעות של צירים

17 שעות בחדר לידה וחדר ניתוח

48 שעות ללא שינה

21 שעות ללא אוכל

2 מלווי לידה נדירים

1 תינוק קטן ומושלם

 

 

 

Please reload

הכי פופולארים

בירבורי השראה עם קרן דורון

1/3
Please reload

מה עוד אסור לכם להחמיץ?
Please reload