צילומי הריון - שמרית הלל, סטודיו התחלות

אז חודש שמיני הגיע ואחרי שהחזקתי מעמד שמונה חודשים עם משפטים כמו "נו, את עושה צילומי הריון?", "לא חבל? זאת מזכרת נהדרת!" ושלל משפטי נדנוד שכאלה התחלתי לחשוב על העניין ברצינות.

מצד אחד, בואו נודה באמת. אני גדולה, אני רחבה, אני חבית, אני משאית. אני לא רואה את כפות הרגליים, לא מצליחה להיכנס לאף בגד שהוא לא אוהל ואני לא מכירה בקיום שום סוג של נעליים חוץ מכפכפי אצבע, הנעל היחידה שעולה לי על הרגל. אומרים לי שאני נראית מעולה, שהפנים שלי קורנות והשיער מבריק אבל בתחושה הפנימית שלי המילה זוועה מככבת על שלטי חוצות, הפנים שלי מעוננות והשיער...טוב, השיער באמת מבריק אבל זה לא קשור עכשיו.

מסתבר, שמתוך המקום הנינוח הזה עם עצמי אני אמורה להחליט שאני מעוניינת להנציח את המצב הזה שלי לעד. הזוי.

אחרי שכמה חברות הפעילו עלי מניפולציות רגשיות בסגנון של "אני לא הצטלמתי ועכשיו אני מתחרטת" החלטתי לשקול את העניין. התחלתי לברר בקרב בוגרות הלידה שמסביבי וקיבלתי המלצה חמה על צלמת בשם שמרית.

התקשרתי, פטפטנו מעט וכבר בטלפון היא מצאה חן בעייני ממש. החלטתי שאני זורמת ותיאמנו מועד צילומים. הגעתי לסטודיו המדהים שלה בהרצליה עם תיק מלא בגדים, למרות שהיא אמרה לי שיש גם אופציה לבחור מהמבחר שיש אצלה בסטודיו. נכנסתי, ולפני עמדה הבחורה הכי מגניבה בעולם. אמא לשניים שנראית כמו נערה בת 20, עם חיוך מתוק ואנרגיה שעושה נעים.

לא אכחיש, הגעתי מעט לחוצה כי גם במצב רגיל של משקל תקין וחיבוב עצמי אני לא מרגישה בנוח מול מצלמות, בטח לא מקצועיות. קשה לי להשתחרר ולהתמסר לרגע מבלי לחשוב על איך אני נראית, איך התמונה יצאה ומה הבן אדם שמולי חושב עלי. לשמחתי הרבה, במקרה הזה כל המבוכה הזאת נחסכה ממני מאחר והתנהלתי מול שמרית. סיכמנו מהרגע הראשון בסטודיו, שהיא פשוט תגיד לי מה ללבוש לכל סשן צילום, איפה לעמוד ואפילו לאן להסתכל. וכך בדיוק היה.

הצטלמתי בתוך הסטודיו, הצטלמתי בחוץ. הצטלמתי עומדת, יושבת ואפילו שוכבת. צחקנו מלא בין לבין ובאורח פלא, כמה שעות רצופות עפו להן ברגע. מסתבר, שכמו בכל דייט מוצלח, כשזה נעשה עם האדם הנכון הכימיה חוגגת וזה זורם ומרגיש הכי קל בעולם.