שבוע 5-6: ברוכים הבאים לארץ החרדות

"...וגם לא אומרים דברים רעים דבורי. זה מתחיל לעצבן קצת, די לדבר ככה."

בהיתי בתשובה הכתובה שלו ולא ידעתי אפילו איך להגיב.

אז נכון, עברו רק שבועיים מאז שגילינו על ההריון וכבר יצא שדיברתי איתו כמה פעמים ממקום שנע בין דואג ל"את פסיכית עם קבלות ואני לא מאמין שעשיתי איתך ילד". אם ממש תדחקו אותי לפינה ותאיימו למנוע ממני סופגניות לעד אני אודה כי כבר היו גם כמה מיחושי בטן מוזרים שהובילו אותי במיני ריצה היסטרית לכיוונו וגרמו לפתיחה במונולוג חופר ובוטש מוח. בעיקר במוח שלו.

עדיין. אז מה? למה הוא עונה ככה? הוא לא מבין שזה שלב כל כך מוקדם ומפחיד בהריון ואני מפחדת מהפלה ושאר ה' ישמור?

ניסיתי להזכיר לעצמי שזה ירח חיי, מחמל ליבי, הגבר שלי, אותו אני אוהבת בכל מאודי.

לא הצלחתי. עדיין בער בי הרצון להטיל בו מום.

למה הוא לא מנסה להבין אותי? להבין את החששות שלי? למה הוא לא תופס שכל סיפורי הבלהות של כל הנשים שאי פעם חוו קשיים ובעיות בהריון מתרוצצים לי בראש. החברה שהפילה כמה פעמים, החברה שחוותה לידה שקטה, החברה שאיבדה תאומים. כל סיפור וסיפור של הנשים האמיצות הללו יושב לי בראש ומרים את ראשו ברגע הכי לא מתאים. ואני? אני מנסה לא להישאב למקום החושש הזה, לא לתת לאנרגיות רעות להתיישב לי על הנשמה. אני מדברת עם עצמי בקול שוב ושוב על הצורך לחשוב מחשבות טובות ובואו נודה, זה נשמע נורמלי בדיוק כמו שזה נראה, ומצליח באופן מקרטע ביותר, במיוחד לקראת מחר, לקראת האולטרסאונד הראשון שלנו שבו בכלל עומדים לבדוק האם הכל תקין.

"האם אשמע את המילים המיוחלות - 'מזל טוב! הינך הריונית תקינה הרשאית להתחיל להשמין בחדווה'?" צילום: LIBERSTOCK

האולטרסאונד הראשון שלנו או בשמו השני: "הבדיקה הראשונה המלחיצה את הנשמה בבקשה אלוהים שהכל יהיה בסדר"

עניתי לו שהוא מוזמן להתעצבן ושזה חלק מאיך שאני מתמודדת. ביקשתי שיקבל את זה ויתמוך כמו שעשה עד עכשיו בכל פעם שהבעתי בקול חששות. הוא ענה לי, אני עניתי לו. בשורה התחתונה הבנו שכמו ברוב הדברים בזוגיות שלנו, גם פה, אנחנו מגיבים שונה ומתמודדים בצורה אחרת. הוא מודע לסכנות וגם אצלו החששות עושים מסיבת דיסקו בתוך הראש אבל הוא מעדיף לא להתעסק עם זה יותר מידי ולבחור בתהליך המתוק מכל של הדחקה קלילה. אני לעומת זאת, מעדיפה לדברר את הפחדים, כשלצערו הוא הכתובת, גם כי הוא הפרטנר שלי לעניין (עד שיוכח אחרת) וגם בגלל שכרגע רק הוא ואני יודעים על מצבי המשמח.

הלכנו יחד לבדיקה. לפי כל ההסברים המוקדמים מדובר בבדיקה קצרצרה עם מטרה ברורה – לאתר ולשמוע את דופק/פעימות לב העובר ולוודא כי יש שק הריון במקום הנכון, מה שאמור להוביל למסקנה המשמחת כי הינך הריונית תקינה הרשאית להתחיל להשמין בחדווה.

"אבוי! נראה לי שלא גילחתי רגליים לכבוד הרופאה!" צילום: WIX

האולטרסאונד הראשון שלנו או בשמו השלישי: "אבל לא גילחתי רגליים!"

יושבים במסדרון קופת החולים, מדברים בשקט המנומס הזה של מחכים בתור וממתינים. המספר שלי הוכרז ואני נכנסת לפניו לחדר הבדיקה כשהוא בעקבותיי. שלום שלום, כרטיס מגנטי וכמה שאלות ואז להפתעתי הרבה מגיע ה"תפשטי חלק תחתון ותשכבי במיטה".

מה? למה? רגע, אולטרסאונד זה לא ג'ל קר מגעיל כזה ששמים על הבטן? הכצעקתה?! לא גילחתי רגליים, אני לא זוכרת אם אני לובשת תחתונים יפים מספיק בשביל להרשים את הרופאה ולא התכוננתי נפשית למאורע. בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שהאולטרסאונד הראשון אינו נעשה בבטן. ללא ברירה, התפשטתי כמו גדולה.

הרופאה המפשיטה החלה בחיפושיה אחר שקי הריון, דפקים ופעימות לבב, ואני? שוכבת לי שם לתומי, מחייכת ומשחקת אותה רגועה כשכל מה שאני רוצה זה לשמוע שהכל תקין ושיש דופק במקום הזה בו השמש לא זורחת בדרך כלל.

לאחר שלוש דקות של קשקושי רופאים היא סוף סוף אומרת את המילים המיוחלות ואני וירח חיי מחליפים מבט מאושר. אני לא מפסיקה לחייך ולמלמל תודה להוא במרומים, מתלבשת בדילוגים (זה לא פשוט!) ויוצאת מהחדר בקופצניות מהוסה (כנ"ל!).

תכל'ס? אין ספק שלראות את הנקודה הקטנה הזאת על המסך ולהבין שזה הלב הפועם של העובר שלי גרם לי להתפקעות לב קטנה. מסתבר שגם במקומות חשוכים לפעמים קרן שמש מפציעה לה.

ייאייי! :-)

חיבבת? אהבת? ציחקקת לעצמך בלב?