הפגישה
זה היה אמור להיות מפגש חד פעמי.
הגדירו לי אותו מראש כבחור לא רציני שממש לא מחפש קשר. אבל החברה שהכירה לי אותו התעקשה שנתאים.
היינו אצלה בערב חבר'ה בפיסת גן העדן בה היא גרה, דלת לידו. על האש, בירות והמוני אנשים שמחים.
כל אותו ערב היא לא הפסיק לרמוז לי לגביו. סירבתי "לזרום" עם עניין השידוך המוזר. באופן כללי אני מגלה שקצת קשה לי עם כל נושא השידוכים הזה. אני והבחור לא מכירים ומעולם לא החלפנו מילה. היא משווקת אותו כמוצר ההשלמה שחסר כרגע בחיי, בעוד הוא כלל לא מודע לכך.
הצעד הבא המצופה ממני: לשעוט אליו בהתלהבות רבה תוך כדי השמעת קולות חיזור וייחום ונפנוף ידיים ורגליים, או שדיים. זה לא אני.
סירבתי להצעה "המפתה".
"נוף מדהים, בחור פוטנציאלי, על האש, בירות והמוני אנשים שמחים - מה אפשר לבקש יותר?" צילום: PEXELS
שיחה ראשונה מושלמת
כשחזרתי הביתה, משהו קטן התעורר בתוכי וזמזם, קול ההרפתקנות שלי נאם לו בתוך ראשי. החלטתי בכל זאת ליזום.
בהקשת מקלדת קלה מצאתי את הבחור. שלחתי לו הודעה משעשעת, כיאה לבחורה צינית כמוני, ועד מהרה זכיתי לתשובה.
כעבור יומיים של התכתבויות מלאות משמעות על כלום הבנתי שאם אני לא אעביר אותנו שלב, יש סיכוי טוב שאגיע לגיל הפנסיה שלי לפני. הצעתי לו להיפגש.
הבחור נענה בשמחה. עברנו לטלפון ולמרבה ההפתעה התפתחה שיחה ארוכה.
לא האמנתי שאני חווה שיחה ראשונה כה מוצלחת. העניין פשוט עבד. קבענו להיפגש למחרת.
ביום הפגישה המרגשת, חיכיתי לטלפון. זה לא קרה.
הייתי אצל חברים ותוך כדי הכנסתם למצב העניינים ושיתופם בפרטים החשובים שבשמם הגעתי עד הלום, כלומר לדירתם המסוגננת במרכז ת"א, כריתי אוזן לצלצול הטלפון המיוחל. הזמן עבר ושום דבר לא קרה.
בעשר בלילה הבחור הואיל בטובו להתקשר. אני חוזרת שוב. עשר בלילה! ממש מוקדם.
מר בחור, יש עוד שעתיים שלמות עד חצות, למה לא לקחת עוד את הזמן?
חברים בדייט ראשון? ביג NO NO!
בשלב הזה כבר יצא לי כל החשק להיפגש מאחר והייתי אחרי יום עבודה עמוס ושהייה של כמה שעות אצל חבריי היקרים.
הייתי מרוחה על הספה, שערי סתור ומבולגן, אחרי ארוחה דשנה וכל מה שחשקה נפשי לעשות הסתכם בלפתוח כפתור בג'ינס ולהמשיך ולהתמזג עם הספה.
אבל התחייבתי לפגישה.
בשיחת הטלפון הייתי כמובן נעימה ומקסימה, לא אמרתי דבר על השעה ושיחקתי אותה כאילו לא חיכיתי כמה שעות לצלצול הגואל.
הוא שאל מתי נפגשים והיכן, ותוך כדי הדיון בעניין מקום הפגישה הוא פתאום אמר בנונשלנט "לא אכפת לך שגם החברים שלי יבואו, נכון?"
חשבתי שכתוצאה מהארוחה הכבדה, הפיהוקים והעייפות המצטברת אני שומעת לא נכון, או שמא שוב התחילו לי הזיות. לא הייתי בטוחה.
"מה?" געיתי בטיפשות.
הוא שוב חזר על השאלה, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם לצרף את החברים שלו לפגישה ראשונה עם בחורה.
"פצחתי בריצה לעבר המקלחת כדי להספיק להתארגן ולהפוך ממצב כונפת הספה שהייתי לבחורה ההורסת שאותה הוא עמד לפגוש" צילום: WIX
מאחר ואני רואה בעצמי בחורה קלילה, וכל העדויות האחרות בעניין לא קבילות בשום בית משפט, החלטתי לשתף פעולה ואמרתי לו שאין שום בעיה. הוא כנראה שמע את ההלם בקולי ושלף את ההסבר ההגיוני לחלוטין "שהם פשוט רגילים לצאת כולם ביחד בכל יום חמישי" ושהחברים שלו לא מוכנים לוותר עליו. "אין שום בעיה" אמרתי שוב, מה שסתר לחלוטין את שפת הגוף שלי ואת מבטי התימהון שפיזרתי לעבר חבריי תוך כדי שיחה.
סיימנו את השיחה ואני פצחתי בריצה לעבר המקלחת כדי להספיק להתארגן ולהפוך ממצב כונפת הספה שהייתי לבחורה ההורסת שאותה הוא עמד לפגוש.
תוך 10 דקות הייתי מוכנה, ובזמן שחיכיתי לו שיגיע לאסוף אותי, עשיתי תחקור והסקת מסקנות עם חבריי לגבי המצב עד כה.
הוחלט ברוב קולות שאין לי מה להפסיד, ושאני צריכה לתת לו הזדמנות למרות שעד כה הוא הצליח לעשות הכל הפוך. ושמי יודע - אולי, שומו שמיים, אני אפילו אהנה מהפגישה.
האבחנה הזאת נראתה לי די קלושה וחלשה אבל אמרתי "נו, טוב" בשם הקלילות ו"מקסימום בזבזתי ערב" בשם הפולניות, ופסק הדין נקבע.
הפתעה
את שיחת המוטיבציה העצמית קטעה צפירה שהגיעה מהרחוב למטה ובישרה על הגעתו של נסיך החלומות שלי לערב זה.
עשיתי צלב מדומה על החזה, מלמלתי תפילה לבורא עולם ושמתי פעמי לעבר הפגישה ההזויה.
הוא חיכה לי מחוץ לרכב, וכשראיתי אותו ציינתי בפני עצמי שהוא הרבה יותר נמוך ממה שזכרתי.
חיסרון נוסף. למזלו, החיוך היפה שלו איזן את העניין.
התיישבנו בתוך הרכב והתחלנו בנסיעה.
שאלתי איפה החברים שלו, והוא אמר שהם לא מגיעים בסופו של דבר.
שאלתי אותו למה בהפתעה, והוא אמר שהוא קלט את התגובה שלי בטלפון (אה, אז יש קליטה…)
ושזה באמת בסדר מבחינתו (וואו, תודה, כל כך נחמד מצידך) ושהוא החליט להוריד אותם מהעניין.
הרגשתי שוב צורך לומר לו שזה באמת היה בסדר מבחינתי, והוא אמר "עזבי, נבלה לבד בפגישה הראשונה שלנו". (אז יש קצת הגיון בקופסא, הא?)
"הוא לא הואיל בטובו להתקשר לפני 22:00 בלילה, נראה לכם שהוא טרח להביא פרחים?!" צילום: PICJUMBO
התיישבנו בבר שכונתי ששנינו מכירים ואוהבים, הזמנו שתייה, ופצחנו בשיחת ההיכרות המלבבת שהיא חלק מכל פגישה ראשונה. האווירה היתה טובה. דיברנו וצחקנו ולשם שינוי לא התחשק לי לדחוף מזלג בעין כבר ברבע שעה הראשונה של הפגישה.
האידיליה המופלאה נמשכה כחצי שעה, עד שצלצול טלפון נשמע.
ומי היה מעבר לקו?!
בחצי אוזן שמעתי אותו אומר בחצי מבוכה "לא, אתם לא יכולים לבוא…כי אני בדייט עם בחורה…"
שמתי יד מרגיעה על כתפו ואמרתי לו "תגיד להם לבוא".
ברגע שהמילים יצאו מפי רציתי לבעוט בעצמי. "מה בדיוק את חושבת לעצמך? שיבואו? לפגישה הראשונה שלכם? למה?" אבל עדיין חייכתי אליו את חיוכי הכובש ואמרתי לו שזה באמת בסדר.
הוא לא היה צריך יותר מידי עידוד ומסר להם מיד את ההזמנה בשמחה.
בחושיי הג'ונגל ה"חדים" שלי הבחנתי שבעצם הפעולה הפשוטה של הזמנת חבריו שדרגתי לבחור את חווית הפגישה הראשונה, אפילו בלי כוונה תחילה.
כשהם הגיעו, חמישה במספר, עבר הדייט שלנו ממצב התחלתי-עוברי למצב פגישת מחזור הומה, שבאופן מוזר הרגישה נחמד.
הערב עבר בנעימים. הסתבר שאם שמים בצד את עצם היותם דביקים, מעיקים וחסרי טאקט החברים היו ממש מקסימים, מצחיקים ובאופן כללי חבורה כייפית ביותר. בסך הכל היה מצחיק, השיחה קלחה והבחור שלי דאג לרחף מסביבי גם לידם.
הם החליטו על עוד סבב שתיה וניגשו לעבר הבר.
בעוד אני יושבת שם וממתינה, הסתכלתי סביבי וחשבתי על ההתנהלות המוזרה של הבחור ועל כל הסיטואציה ההזויה. כנראה בהשפעת כוס המשקה הרביעית שלי, החלטתי עם עצמי לתת לו הזדמנות ושאולי זוהי בעצם תחילתה של ידידות מופלאה.
