בת 30 פלוס ולא יודעת לבשל

בת 30 פלוס ולא כל כך יודעת לבשל. מודה.

עד כמה נכשלתי במקום בו אני אמורה להפגין את כל מעמקי נשיותי המתפרצת היטיבה דודה שלי יעל לבטא בשבת שעברה כשקפצה לבקר בבית הוריי בזמן ששאלה לשלומי אחרי שפעת קשה שהתבייתה עלי. כשעניתי לה שאני עדיין מחלימה, ועדיין במנוחה בבית היא שאלה מה אני אוכלת בכל יום. ללא מחשבה אמרתי את האמת, "הרבה טבעול".

"מההההההההההההההה?????" "את לא יודעת לבשל?????"

לא.

"אז אני לא יודעת לבשל? ביג דיל!" צילום: אינסטגרם DVORIVAINER

מה כל כך חשוב בלדעת לבשל אני לא מבינה? ולמה זה מעיד כל כך על אישיותי? על כישוריי? על מידת הצלחת נשיותי?

אני גרה לבד, ובד"כ אוכלת ארוחה חמה בחדר האוכל המאוד לא אטרקטיבי במקום העבודה שלי. אין לי תלונות ושום בעיה עם זה מאחר ואני בחורה פשוטה המסתפקת במועט. בדרך כלל. כלל זה כמובן אינו תקף בנוגע לבגדים ונעליים. בכל זאת, בחורה.

אף פעם לא התייחסתי לעצם העובדה שהידע שלי במטבח שווה לידע שלי במכונאות רכב למשל, כפגם או נכות קשה. בשניהם אני פשוט מגיעה, ממתינה, משלמת ומקבלת את המוצר המוגמר.

כשאמא שלי נפלה מהכסא

אבל לנוכח תגובות הסביבה לאחרונה ליותר מידי פרטים הקשורים לחיי, עם דגש על הפגנת חמלה רבה, ציקצוק שפתיים, ומבטי מבוכה בעקבות העובדה שאני עדיין לא נשואה בגילי-המופלג-רחמנא-ליצלן, החלטתי לנסות להשתפר לפחות במה שקשור ליכולת הקולינרית של העניין, כי בואו נודה מסתבר שיהיה הרבה יותר קל ללמוד לבשל מאשר למצוא את השילוב הבלתי נתפש והנדיר כיהלום ורוד שאני מחפשת בבחור - גם אישיות וגם דופק.

נוסיף לזה את העובדה השולית שאני כבר שבוע בבית ועם כל הכבוד ל"טבעול" בלוטות הטעם שלי מתחילות לקהות ושיניי עומדות לנשור והמסקנה הדחופה המתבקשת היא שאני צריכה וחייבת להשתפר בתחום ויפה שעה אחת קודם.

ולמי ניתן לפנות במצבי מצוקה שכאלה? לאמא כמובן.

"היי אימוש, מה קורה? אני צריכה מתכון להכנת אורז"

שתיקה והלם בצד השני של הקו. כמעט שמעתי אותה נופלת מהכסא מרוב שוק.

" את רוצה מתכון? הכל בסדר?"

הסברתי לה שנמאס לי מהאוכל התעשייתי המוכן ושלמרות שבהחלט הייתי מעדיפה להתענג על הבישולים המושלמים שלה אין לי ברירה אלא לעשות מעשה, לקחת סיכון ולקפוץ ראש לעבר בריכת הבישולים הפיקטיבית.

לא היתה מאושרת ממנה.

מישהו מוכן להסביר לי איך נקיטת יוזמה כל כך קטנה ומינורית הקשורה לבישול גורמת לאמא שלי כזה אושר בל יתואר?

האם בראשה האימהי והדואג זה אומר שאם היא סוף סוף רואה מצידי בדל רצון קל להתחיל ללמוד לבשל זה אומר שאני מוכנה להתמסד, להתחתן ולהקים בית בישראל? הגיוני בהחלט.

נכון שבמשך זמן רב לא חיפשתי קשר ונהניתי מהלבד של חיי הרווקות אבל תמיד ידעתי שכשארצה באמת זה יקרה ויהיה בסדר. הדבר תקף גם לגבי נפלאות המטבח. ברור לי שזה עובר בגנים וכשאצטרך להאכיל פיות נוספים אני אעשה חיל בתחום. חשיבה חיוביות זה דבר חשוב.

אז שינסתי מותניים, קיפלתי שרוולים דמיוניים ויצאתי לדרך.

"לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת לקחת סיכון ולקפוץ ראש לעבר בריכת הבישולים הפיקטיבית." צילום: WIX

הותקפתי על ידי שקית אורז

התחנה הראשונה היתה כמובן, הסופרמרקט. נכנסתי לשם בראש מורם, בגאווה גדולה על כך שסוף סוף הנה אני, אישה בשלה, אמיתית, עם תכלית חשובה לחיי. בישול אורז.

כשהגעתי למעבר מס' שלוש הבנתי שזה לא הולך להיות כזה פשוט. היו לפני לפחות חמישה סוגים שונים של אורז. מסתבר שלאורז יש זהות עצמית עם שמות וכינויים שונים. יש אורז מלא (מלא במה?) אורז בסמטי (לא יכלו למצוא שם יותר סימפטי?) אורז פרסי (מסתבר שאין שום קשר לפרס, הוא מגיע דווקא מתאילנד), יש אורז עגול ויש גם את האהוב עליי מכל, כי הוא לא הגיוני בעליל - אורז בר (גרגירים שחורים מוארכים שאינם שייכים כלל למשפחת האורז…)

בהיתי במדף האורז האימתני הזה שניצב מולי והאורז החזיר לי מבט. אני מצמצתי ראשונה ועשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שהצלחתי לחשוב עליו, התקשרתי לאימוש. היא כמובן הופתעה שוב לשמוע את בתה היקרה שואלת שאלה שקשורה לבישול, ואף יותר מהעובדה שאני מקדמת את התהליך עד כדי כך שהגעתי ממש עד לשלב קניית האורז בסופר. קטנת אמונה.

כשהגעתי הביתה ופצחתי במלאכת הבישול, הותקפתי על ידי שקית האורז לאות פתיחה. כן, בדיוק כמו שזה נשמע. לא נתתי לזה לרפות את ידיי והמשכתי בדבקות לעבר המטרה.

בישול האורז הראשון שלי היה הצלחה עצומה.

בתהליך היו מעורבות שמונה שיחות התייעצות לאימוש, שלוש שעות עבודה, שתי הפסקות סיגריה להרגעת הנפש, וכוויה אחת ביד. מחיר שווה לכל הדעות.

כיתת המחוננים למבשלים

בהמשך עברתי מהכיתה הטיפולית להקבצה ב' כשלמדתי לבשל את כל מאגרי הפחמימות הידועים והפשוטים יחסית: פתיתים, פירה, פסטה ותפוחי אדמה עם ירקות. המעבר להקבצה א' התבצע כשעברתי להתמחות בהכנת חמוצים אניני טעם, כרובית מטוגנת ומאפה בצק עלים אלוהי.

ואז הגיע השלב שממנו חששתי יותר מכל. כיתת המחוננים.

שניצלים.

אני יודעת שרוב האנשים יקראו את זה וירימו גבה "שניצלים? זה הרי הדבר הכי קל להכנה!" זה אולי נכון במהותו כי בסך הכל צריך לשכשך את הבשר בביצה ואז לשזף אותו עם בזיקת פירורי לחם והופ למחבת. אבל, וזה אבל גדול, במהלך כל התהליך הנ"ל יש שלב ממש שולי ומינורי שמבחינתי מודחק ומוכחש לחלוטין. מסתבר שחייבים לגעת בבשר. ממש לגעת.

לא ניתן לתאר במילים את צמרמורות גופי כשניסיתי לגעת בדבר הרוטט הזה. את קולות הגועל שהוצאתי מפי ואת שלל העיוותים שפרצופי הפיק. כל זאת אחרי שקניתי את הבשר חתוך ומוכן בסופר כמובן. עדיין, בתור פרפקציוניסטית עם מחלת ניקיון חשתי צורך לנקות אותו מהניקיון. הוצאת ורידים של משהו שהיה פעם חי, מומלץ בחום! בעעעעעעע!

"כמעט שרפתי את הבית, אז מה?" צילום: WIX

בסופו של דבר, השניצלים יצאו טעימים מאוד, פריכים וזהובים. רק חבל שביתי הקט צף מאז בתוך עננת סירחון טיגון סמיכה במיוחד כמו פטרייה של פצצת אטום שאף אחד לא הזהיר אותי מפניה מראש.

מה היה לי רע עם "טבעול"?

אז עכשיו אני יודעת לבשל. יחסית.

נכון, יש לי עוד לאן לשאוף ולהתקדם בתחום הקולינריה אבל יחסית לנקודת ההתחלה האפסית שלי אני ממש גאה בעצמי.

עשרת השלבים להצלחה על פי The Marker :

"הקיפו את עצמכם באנשים מצליחים" - זה קל, הקפתי את עצמי באמא שלי.
"נהלו יומן אישי למעקב אחר ההצלחות שלכם" - בבקשה, אתם קוראים את החפירות שלי.
"דברו על ההצלחות שלכם והפגינו אותן" - עדיין חופרת לכם, לא?
"היו הכי טובים בדבר שאתם בוחרים לעשות" - עשיתי הכל הכי טוב לדעתי! שפכתי את האורז בכל רחבי המטבח הכי טוב, שרפתי סיר בזמן בישול פתיתים הכי טוב, והסרחתי את הבית מטיגון שניצלים תוך כדי התזת שמן לכל עבר הכי טוב שיכולתי.
"טפחו את הפוטנציאל שלכם" - לדעתי אין לי לאן לצמוח יותר. אחרי השניצלים אני בטופ.
"שמרו על קור רוח בכל זמן" - צווחות, בכי ומריטת שערות נחשבים לקור רוח?
"הגדירו את מטרותיכם בצורה הבהירה ביותר" - אני ממשיכה לשנן. "להצליח לא לשרוף את המטבח. שוב..." "להצליח לא לשרוף את המטבח. שוב…"
"אל תשקעו ברחמים עצמיים אפילו לרגע" - מה?????? גם לא כשאני צריכה לטפל בבשר הרוטט?????
"חשבו חיובי על כל דבר" - ראו סעיף קודם.
והסעיף האחרון, החשוב ביותר: "חשבו במה תוכלו לתרום לעולם" - את זה אני בוודאות עשיתי - שמחתי את אמא שלי!