אני, עצמי ואנוכי
"את החלטת ולכן תקיימי" אמרתי לעצמי בעוד שיחה ביני לבין עצמי.
בימים אלו זה קורה די הרבה. פיתחתי תחביב חדש, חלקכם יקראו לו הפרעה נפשית אבל לי לא אכפת. כן, אני מודה. לפעמים אני משוחחת בדיאלוג רחב, זורם וחובק עולם עם עצמי. על מה, אתם שואלים? על כל מיני דברים ברומו של עולם. העולם שלי.
בדרך כלל זה קורה לפני החלטות חשובות, שביום יום אני נמנעת מלהחליט או לפני ביצוע מעשה שקשה לי ליישם. בדיוק בשביל זה מתקיים סשן השיחות המדובר. הפעם החלטתי החלטה שמאוד קשה ליישום עבורי. החלטתי לחפש אהבה. לחפש באמת.
"הוחלט ברוב קולות שאני מחפשת אהבה. בהצלחה לי עם זה" צילום: אינסטגרם DVORIVAINER
המשימה: חיפוש אהבה
אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. מה זאת אומרת לחפש באמת אהבה? מה עשית עד עכשיו? מאז ומתמיד כרווקה את מחפשת, אז למה פתאום יש הגדרה אחרת? שוב משעמם לך ואת מחפשת אקשן ויוצרת דרמה?
אז זהו, שלא.
ההחלטה החדשה הגיעה בעקבות שיחה שביצעה עימי מכרה, מישהי חכמה, לוגית ועניינית מאוד שגרמה לי להסתכל קצת אחרת על הדברים.
אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל השורה התחתונה היתה שהוחלט ברוב קולות שאני מחפשת אהבה.
מרגע קבלת ההחלטה ועד לקביעת דייט הדרך היתה קצרה. בכל יום ממוצע מחכות לי בתיבת ההודעות בפייסבוק שלל הודעות מבחורים שונים שהחליטו לפנות אליי על פי צו ליבם. בדרך כלל אני מתעלמת מרוב ההודעות, לא מכוונת זדון חלילה אלא פשוט בגלל שאין לי כוח ומרץ לעשות זאת. כי הרי אם אקרא הודעה מבחור חמוד, ההמשך ההגיוני יהיה לענות לו ואז רחמנא ליצלן אצטרך להיפגש איתו. השיטה שלי היא פשוט להימנע מכל זה ולא לקרוא אותן בכלל.
כל הסאגה הזאת כמובן סותרת את עצם העובדה שבאופן קבוע אני ושלל חברותיי הרווקות מרגישות שאין מספיק בחורים פנויים מסביב ושזה לא קורה כנראה בגלל שהם פשוט לא קיימים.
התכתבתי עם חמישה בחורים במקביל, ואחד מהם היה חמוד באופן משמעותי מהשאר. לאו דווקא במראה אלא בתכתובת עצמה. חביבות אין קץ ונחמדות כובשת לב. אין מה לעשות, אישיות עושה לי את זה ובגדול.
דייט ראשון
קבענו להיפגש ואני עברתי את מסע הלחצים הרגיל שיש לי לפני דייט ראשון. סשן טלפונים עם חברותיי הטובות, ניתוח יום המפגש, המקום והשעה. דיון מעמיק במה אלבש, והחשוב מכל הגדרת הציפיות. או יותר נכון הגדרת אי הציפייה. כבר מזמן השכלתי להבין שעליי להתייחס לדייטים כאל עוד ערב חביב ונחמד. זאת אומרת, לא להגיע עם ציפייה גדולה בליבי הקט שהנה אני עומדת לפגוש את אביר חלומותיי אבל גם לא לבוא שלילית ומרירה מראש. אז אני באה בראש טוב. במקרה הטוב הערב יפתיע אותי לטובה ובמקרה הגרוע בזבזתי שעתיים.
לשמחתי, הגישה הזאת מוכיחה את עצמה באופן קבוע, ובלי עין הרע-טפו-טפו-טפו-חמסה-חמסה-שום בצל-מלח מים, ניתן לומר בהחלט שעד היום אחוזי ההצלחה של הדייטים שלי הם פנומנאליים. כמעט במאה אחוז מהמקרים כיף לי, מעניין לי ומצחיק לי. לפחות לאותו הערב.
פסעתי ברחוב לכיוון הבר בו קבענו. הגעתי כמה דקות לפניו, בדיוק כמו שברוב תחמנותי תכננתי. נכנסתי על מנת לתפוס מקום על הבר ושלחתי לבחור הודעה שבטעות הקדמתי (אופס) ושנורא קר בחוץ ולכן אני מחכה לו כבר בפנים (כל קשר לפריק קונטרול שצריכה לשלוט בסיטואציה מקרי בהחלט).
הוא מיד ענה ואמר שגם הוא הקדים בטעות (אה?) ושהוא מיד נכנס (שני חולי שליטה מתיישבים בבר…זה נשמע כמו התחלה של בדיחה…)
כשהוא פסע לכיווני עברו לי מאה מחשבות בראש במקביל. שני המשפטים שהתחרו על המקום הראשון היו "הוא יחסית נמוך" ולשם האיזון "הא, הוא דווקא נראה טוב" עם נימת פליאה מתנגנת.
לחיצת יד שלוותה בנשיקה על הלחי היוותה את יריית הפתיחה לערב נעים, משעשע וחביב עד מאוד. הבחור התגלה כחכם ומצחיק ומאוד נהניתי בחברתו.
ישבנו שם במשך חמש שעות. כשכבר התחילו להרים את הכיסאות מסביבנו, הבנו את הרמז העדין והזמנו חשבון. הוא כמובן ליווה אותי הביתה כמו ג'נטלמן אמיתי. לפני שנפרדנו הוא דאג להבהיר לי ברמזים עדינים ובמשפטים ישירים שהוא מאוד נהנה ושהוא בהחלט מכוון לפגישה נוספת בהקדם.
יצאנו במשך יותר מחודש.
במשך כל הזמן הזה הוא בהחלט מימש את ההבטחה הגלומה של אותו דייט ראשון. הוא היה מחזר נלהב ומשקיע, עדין, מתוק, רציני. מעין זן נדיר שכזה במחוזות תל אביב , זן שלא מפחד להראות שהוא מתלהב ורוצה.
אני לעומת זאת לא הייתי בעניין במאת האחוזים. הוא היה מקסים אבל משהו היה חסר מבחינתי. למרות זאת, מאחר ואני חסידה גדולה של אסכולת "הלתת הזדמנות ואולי זה יגיע" החלטתי להמשיך לעוד דייט ועוד דייט כל עוד נעים לי בחברתו. עד אותו הערב שבו כבר לא היה לי נעים בחברתו בלשון ההמעטה.
הגיהנום זה פה
יצאתי לבלות עם חברתי הטובה מעיין. ישבנו על הבר באחד מהמקומות היותר חביבים עלינו. למרות שלאורך כל התקופה תקשרנו בכל יום, אני והוא לא דיברנו כבר במשך שבוע. לבקשתי.
בפגישה האחרונה שלנו החלטתי להיות גלויה איתו ולשתף אותו לגבי המעצור שיש לי. לא יכולתי לבחור אחרת כי הוא לא הפסיק ללחוץ לשם הגברת הקצב והעמקת ההיכרות. ואני, אני לא יכולה להכריח את עצמי. בחרתי להיות גלויה ולשתף. הוא דווקא גילה הבנה ורצון להכיל, מה שסתר כמובן את עצם העובדה שהוא סרב לסיים את הערב ולתת לי ללכת לביתי בגלל הסיכוי לא לראות אותי יותר. סיכמנו על איזה שהוא פסק זמן כדי ששנינו נחשוב.
בזמן שישבתי עם מעיין פתאום קיבלתי ממנו הודעה. הוא רוצה לראות אותי. קבענו שיגיע לבר ויצטרף אלינו לבילוי.
החלק הראשון של הערב דווקא עבר בנעימים. מהדקה הראשונה היה חיבור מצוין בינו לבין מעיין, מה שכמובן שימח את ליבי עד מאוד, כי אין דבר אידיאלי יותר מחיבור טוב בין חברה טובה לחבר פוטנציאלי חדש.
הדינאמיקה בין שלושתנו היתה טובה, האלכוהול ניגר כמים וכל זה על רקע מוזיקה איכותית ושמחה כללית של המקום.
ואז הגיע החלק השני של הערב. ברוכים הבאים למיני גיהנום.
"איפה היה הנשק הזה כשהייתי צריכה אותו?!" צילום: PEXELS
מעיין עמדה ושוחחה עם בחור שהתחיל איתה, ואילו הבחור שלי ישב לצידי. הוא כבר היה בשלב הקרוי במחוזותינו "בעולם שכולו טוב" בזכות האלכוהול, מבושם כהלכה ומחויך עד מאוד.
"בואי לפה" הוא אמר לי ונשק לי על שפתיי. התמסרתי לנשיקה, וחייכתי אליו. "אני חושבת שהגעת למכסת השתייה שלך אדוני" אמרתי לו.
"מה פתאום, אני לא מסטול בכלל" הוא ענה.
לא. בכלל לא. מה פתאום.
אתה שפוי לחלוטין וכשיר לנהיגת שטח תלולה, שלא לומר לניתוח מוח בתאומים סיאמיים שחורים. בוודאי. הנהנתי בראשי לעברו ולקחתי לגימה מכוס המשקה שלי.
לפתע, הוא רכן לעברי ונשק לי שוב ותוך כדי הנשיקה, הושיט את ידו והניח אותה על החזה שלי. על שד ימין אם תרצו לדייק. הייתי המומה. בר הומה אדם מסביבנו, מקום שאני מגיעה אליו בקביעות ומכירה בו את כולם, מעיין עומדת לצידנו, והוא מרשה לעצמו ללפות לי שד. הגיוני.
מאחר והיה לי ברור שהאלכוהול מתווה לו את הדרך ושאין לו מושג מה הוא עושה, החלטתי לא למלוק את ראשו בעקבות פרץ הוולגריות הנ"ל, והעפתי לו את היד בקלילות, תוך כדי מבט מאיים בעיניו.
שתי דקות אחרי הוא שוב ניסה לנשק אותי ואיזו הפתעה, גם היד עשתה שוב את אותו המסלול. סירבתי לנשק אותו והתרחקתי בגופי מטווח ידו, והפעם גם אמרתי לו שזה ממש לא לעניין ושאני מבקשת שיפסיק ומיד.
כמובן שהתגובה ההגיונית לבקשה הלגיטימית שלי היתה לפצוח במונולוג שלם על כך שהוא מאוהב בי ומרגיש שאני לא בעניין שלו מספיק. לטענתו מסתבר שאם הייתי ממש בעניין שלו, אז לא היה מפריע לי לתת לו לגעת בי. ועדת החקירה המיניאטורית השוכנת בתוך ראשו פסקה שכנראה אני מתרעמת על הנגיעה שלו בגלל העובדה שיש מסביבנו בבר עשרות בחורים פוטנציאליים לכאורה ושאני פשוט לא רוצה "לשרוף" את עצמי מול עיניהם הבוחנות.
בפעם השלישית שבה הסברתי עד כמה התיאוריה מופרכת שקלתי להשתמש בבדידים או בכתב דפוס עם ניקוד. הבן אדם לא הקשיב לי בכלל והיה עסוק בהמצאת הקונספירציה המטופשת שלו.
התאמצתי מאוד להזכיר לעצמי ללא הרף שהוא הלום אלכוהול ושהמשקה מדבר מגרונו, אבל זה כבר היה מאוחר מידי מבחינת התחושה הקשה שלי. הוא ירד לי מהעיניים ובאופן סופי. ניסיתי לגרום לו ללכת הביתה, אך ללא הועיל. עלם החמודות סירב ללכת והתעקש להישאר איתי וללוות אותי לביתי.
מאחר וגם כך כל חדוות הבילוי התפוגגה לה מבחינתי, אני ומעיין החלטנו להתקפל והזמנו את החשבון.
יצאנו לאוויר הלילה הנעים, אני ומעיין מתהלכות זו לצד זו, והוא מדדה על הכביש לצידנו ולא שותק לרגע. הוא החליט לשתף את מעיין בתסכוליו הרבים לגביי והפך אותה לפסיכולוגית הקלינית שלו לאותה הדקה. את מעיין זה מאוד הצחיק והיא שיתפה איתו פעולה בחדווה שובבה.
תוך כדי הקשבה לשטף הדיבור קורע הלב שלו, על כמה שהוא מעוניין בי ומתלהב ממני, הוא נתקע בלפחות שני עמודי חשמל ושלושה פחי אשפה שהפריעו לו במהלך הדרך.
מי אמר סקס אפיל בשפע ולא קיבל?
"בדרך הוא נתקע בלפחות שני עמודי חשמל ושלושה פחי אשפה שהפריעו לו במהלך הדרך" צילום: אינסטגרם DVORIVAINER
תודה לאל. הגענו לרחוב שלי. לאחר דיון טלפתי קצר מעיין עלתה לדירה שלי כדי להביא את התיק שהשאירה שם בתחילת הערב. הוא עמד מולי עם ידיים בכיסים וראש מושפל. לא כל כך הבנתי מה אני אמורה לעשות או לומר, כי באופן מוזר למרות התנהגותו המצערת והמכעיסה במהלך הערב, הוא יצר אצלי עכשיו את התחושה שאני רוצה לנחם אותו.
"אני רוצה אותך" הוא אמר והביט בעיניי. "זה כבר לא יקרה" עניתי והבטתי בו בחזרה.
"אבל למה?" הוא שאל.
הסברתי לו בפירוט רב עד כמה אני לא מקבלת את ההתנהגות שלו באותו הערב. זה היה כמו לדבר אל קיר, אבל גרוע יותר. הוא לא הקשיב או הפנים את הביקורת העניינית שלי לערב הספציפי הזה אפילו לרגע קט. הוא היה שבוי עמוק בתוך העולם הדמיוני שיצר האלכוהול בשילוב עם הפסיכוזות החבויות שלו ולא משנה מה עניתי או הסברתי, הבן אדם לא שומע כלום. כלום.
אז ויתרתי. ויתרתי עליו. ויתרתי על הניסיון להסביר את עצמי ולצאת בסדר. ויתרתי על הרצון "ללמד" אותו איך מתנהגים גם כששותים. פשוט ויתרתי. היה לי ברור ששוב אני מוותרת על בחור איכותי ורציני, כי אין ספק שחוץ מסאגת האלכוהול הערב, הוא היה מלח הארץ לתפארת מדינת ישראל, אבל לא עבורי.
מעיין כבר חזרה עם התיק, והוא עדיין עמד מולי עם הידיים בכיסים. היא פרשה לביתה והוא עדיין עמד מולי עם הידיים בכיסים. הגעתי לשלב שאני מבקשת ממנו פשוט ללכת, והוא עדיין עומד מולי עם הידיים בכיסים. בשלב מסוים הוא סוף סוף הבין שלא יעזור לו להתעקש, נתן בי מבט עצוב והלך.
הבטתי בו פוסע ומתרחק ובלילת מחשבות שונות התרוצצה בראשי.
המשפט הישן נושן "אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו" התנגן בראשי. כמה ישן ככה חכם.
לפתע קלטתי ששוב אני מדברת לעצמי. אין ספק שמסקנת הערב צריכה להיות שאנוכי חייבת להפסיק לנהל שיחות עם עצמי. ככלות הכל זה הרי מה שהוביל אותי לכל הבלאגן הזה.
