יום המשפחה
הדרך להקמת משפחה
זה התחיל כמו עוד יום רגיל.
חזרתי הביתה מהעבודה, לבעלי ולדור. הרגשתי טוב, מצב רוח מעולה. אחרי הכל, אני שוב בהריון.
גם ההיריון הזה כאילו בא בקלות אבל לא. הוא אומנם הגיע באופן שהרופאים מכנים "ספונטני", ללא טיפולים ושאר מזרקים ומזיקים אבל ספונטניות היתה הדבר האחרון אפיין אותו. חוויתי כמה חודשים טובים של אכזבות, עברתי אין סוף בדיקות בכל חודש מחדש ועבדנו על העניין לא מעט. אחרי חמישה חודשים שהרגישו ממש ארוכים זה סוף סוף קרה והנה אני בת רבע ל-39 ובהריון בשבוע 9.
זה התחיל כמו עוד יום רגיל.
אני בשירותים. רואה פתאום דימומון קל. מה זה קל, קליל עד לא קיים. מצמוץ אחד וזה היה נעלם מעיניי. לא משהו שאמור להדאיג או להסעיר אותי. בגלל הגיל שלי, החלטתי שאני הולכת לבדוק את זה, רק כדי לומר לעצמי "הנה, רופא בדק אותך והכל בסדר, את יכולה להירדם בלילה בשקט". ביליתי עוד עשר דקות בהתלבטות לגבי השאלה האם יש לי כוח לצאת מהבית בשביל כלום ושטות והחלטתי ללכת בכל זאת, רק כדי להיות רגועה.
אני בקופת חולים, יושבת על כסא העינויים הנשי הידוע. הרופא אנטיפת מושלם אבל לי לא אכפת. אני רק רוצה שהוא יזרז את עצמו ויסיים את הבדיקה מהר כדי שאוכל לחזור בזמן הביתה ולהספיק לקרוא לדור סיפור לפני השינה ולטעום אותו עוד קצת. אני יושבת שם והמוח שלי משחזר את יום העבודה שהיה לי, מחשב מה אני צריכה לעשות מחר, מזכיר לי להתקשר בדרך הביתה לחברה ותוך כדי מתבונן במסך שמולי. פתאום, אני רואה את העובר הקטן והחמוד שלי מוקרן לו שם, ממש מולי. אני בוהה בו עם חיוך מטופש עד מביך ונשטפת גלים של חמימות והתאהבות מיידית. "חיים שלי קטן" אני מתחילה לדבר איתו בלב. "אני אוהבת אותך כל כך". וככה במחי ריצוד מסך אני מבינה שזה הילד שלי והלביאה שבי שוב מרימה את ראשה. אני נשענת לאחור וממשיכה להתפעם מהפלא הזה שמשקיף לעברי ופתאום קולטת שעברו כבר כמה דקות והרופא עדיין לא דיבר.
מוזר.
לפעמים, גם זברה מזילה דמעה. צילום: אינסטגרם dvorivainer
"ד"ר, הכל בסדר?"
אין מענה.
"ד"ר? הכל בסדר? יש דופק?"
אין מענה.
אני מרגישה איך הלב שלי מתחיל לדהור.
"ד"ר?"
"אין דופק!" הוא נובח עלי ומתעסק בסגירת כפתור שנפתח בחלוק הלבן שלו.
אני בטוחה שהוא צוחק איתי במין הומור רופאים מעוות ושואלת שוב.
"נו, ד"ר, ברצינות. הכל בסדר? יש דופק?"
"אין דופק!" הוא צועק עלי. "אין דופק והעובר הפסיק להתפתח כבר לפני שלושה שבועות!".
דממה בחדר. אני קולטת שהוא רציני ועוברת ממצב נוזלי-מאוהב למצב הלם-קפוא.
הוא מוריד את הכפפות, משליך אותן לפח ויוצא מהחדר. אני מתלבשת על אוטומט והולכת אחריו.
"עד מחר את צריכה להחליט אם את עושה גרידה או לוקחת כדורים שיפלטו את העובר. אלו הטפסים, שלום". אני לוקחת המומה את שני הטפסים שהוא מגיש לי בפרצוף אדיש, גוררת את עצמי מחוץ לחדר, סוגרת את הדלת ומתחילה לבכות.
המשכתי לבכות כל הדרך הביתה. כשעליתי במדרגות דיברתי עם עצמי והחלטתי לעצור את עצמי ולהיות חזקה. זה עבר לי ברגע שפתחתי את הדלת וראיתי את הפרצוף המודאג של בעלי.
"מה קרה?" הוא מיד שאל וניגש אלי. התחלתי לבכות שוב באופן מעורר חמלה והוא חיבק אותי תוך שהוא מבין לבד. סיפרתי לו מה אמר הרופא וראיתי איך הצער חורט סימן גם על פניו. "אני חייבת סיגריה" מלמלתי בשקט והלכנו יחד למרפסת. עמדנו שם, אני בוכה והוא מדבר.
"הכל בסדר. קרה. נעבור גם את זה". הוא אמר וליטף לי את היד.
"את מדהימה. את מעוררת הערצה, את תתמודדי, אנחנו נתמודד, אני כאן איתך". הוא הביט בי במבט רציני והמשיך. "עברנו כבר דברים קשים, נעבור גם את זה. אין בעולם שום אדם אחר שהייתי רוצה לעבור איתו סיטואציה כזאת מאשר איתך. את האישה המופלאה שלי ואני אוהב אותך". הוא משך אותי לחיבוק והרגשתי איך הוא ממלא אותי בכוח.
עצמתי עיניים, מתחפרת בתוך חום גופו ובאופן הזוי משהו עבר לי בראש צמד המילים "בת מזל".
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
